פסק-דין בתיק ת"א 3933-07

רקע עובדתי

3. סבירסקי הינו יליד 1922. לדבריו, עלה ארצה מארה"ב בשנת 1978, סמוך לאחר מכן הכיר את בטי ובשנת 1984 נישא לה. אין חולק, כי בתקופה הרלוונטית ניהלה בטי בית הארחה באשקלון.

4. האירועים נשוא התיק התרחשו בשנים 1991 - 1993, כאשר סבירסקי היה בן 70 ובטי היתה בת 60. לוץ היה אז בחור צעיר, כבן 23, שהשתחרר זמן קצר קודם לכן משירות בצה"ל ובמשמר הגבול. אין חולק, כי בסביבות שנת 1990 הועסק לוץ במשך כשנה בבית ההארחה שניהלה בטי, בתפקיד של איש תחזוקה. אין חולק, כי במסגרת זו נוצרו בין הצדדים קשרים אישיים וכלכליים, ואלה נמשכו גם לאחר שלוץ סיים את עבודתו בבית ההארחה ופנה לעיסוקים אחרים. אין גם חולק, כי קשרים אלה הם שעמדו בבסיס הפרשה נשוא התביעה. עם זאת עלי לציין כבר עתה, כי טיבם והיקפם נותרו לוטים בערפל סמיך גם לאחר ששמעתי את העדים.  

5. את התביעה דנן הגיש סבירסקי ביום 30.12.98 (מספר תיק קודם א 5539/98), כשהיא מתייחסת לאירועים שאירעו כשש שנים קודם לכן, החל מדצמבר 1991 וכלה בתחילת 1993. בכתב התביעה טען סבירסקי כי כל הנתבעים, דהינו הבנק, לוי ולוץ, פעלו בצוותא חדא על מנת להונות אותו ולנשלו מכספו. לדבריו, בסוף שנת 1991 פנה אליו לוץ, שהיה ידיד קרוב של המשפחה, וביקש ממנו לסייע לו לצמצם את חובו לבנק, בהציעו "תרגיל פיננסי", שלטענת סבירסקי הגו אותו לוץ ולוי יחדיו. הוצע לסבירסקי להלוות ללוץ סכום בארה"ב, ממקורותיו של סבירסקי שם, כנגד בטוחה בארץ, בדמות תכניות חסכון של לוץ שיועברו לחשבון שיפתח סבירסקי בבנק. סבירסקי הסכים, וביום 21.1.92 הוחתם בבנק על מסמכים שונים לצורך פתיחת חשבון והעברת תכניות החסכון של לוץ בסך של כ - 107,000 דולר לחשבון זה. למחרת טסו סבירסקי ולוץ לארה"ב, שם מסר סבירסקי ללוץ סך של 130,000 דולר אותם לווה, לטענתו, מחברת השקעות אמריקאית. את הסכום הפקיד לוץ בחשבון בבנק דיסקונט ארה"ב, תוך שהוא חותם על יפוי כח לסבירסקי לפעול בחשבון זה (ת/8). לדברי סבירסקי בכתב התביעה, לוץ התחייב להחזיר לו את ההפרש בין ההלוואה לבין ערך תכניות החסכון (23,000 דולר) בתוך מספר חודשים ואילו את ההלוואה התחייב להחזיר בתוך שנה. לטענת סבירסקי, בינואר 1993, כאשר שבו הוא ואשתו משהיה ממושכת בחו"ל, גילה לתדהמתו כי תכניות החסכון מומשו על ידי הבנק לפרעון יתרת החובה בחשבונו של לוץ, וכי בעת שחתם על המסמכים בבנק חתם גם על מסמכי שעבודן של תכניות אלה. טענת סבירסקי היא, כי חתם על מסמכים אלה בבלי דעת, לאחר שהבנק, לוי ולוץ עשו יד אחת על מנת להחתימו עליהם בעורמה כשהם מנצלים את תמימותו ואת חוסר שליטתו בעברית. סבירסקי טוען, כי אילו ידע שתכניות החסכון משועבדות ואינן מהוות בטוחה איתנה, לא היה מסכים להעניק ללוץ את ההלוואה. עוד הוא טוען, כי לוץ לא פרע את ההלוואה וכי בשל השעבוד, נותר בלא בטוחה לפרעונה. אשר על כן עתר למתן הצהרה לפיה השעבוד בטל ועל הנתבעים להשיב לו את תכניות החסכון, ולחלופין תבע את החזר ההלוואה, בתוספת עלויות מימון שונות וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. 

6. ביום 13.6.99 ניתן כנגד לוץ פסק דין בהעדר הגנה והוא חויב לשלם לסבירסקי סך של 1,000,000 ש"ח (בתוספת שערוך) וכן הוצאות משפט. התובענה המשיכה להתנהל כנגד הבנק ולוי בלבד. בתיק נשמעו העדים לרבות סבירסקי ואשתו בטי, אך לוץ לא זומן על ידי סבירסקי לעדות. ביום 12.11.00 ניתן בתיק פסק דין אשר דחה את התביעה כנגד הבנק ולוי. בית המשפט מצא כי גירסתם של סבירסקי ובטי אינה מהימנה, יש בה סתירות ואין בה "הגיון אנושי ועסקי". בית המשפט הדגיש כי התברר לו שבתקופה הרלוונטית היו בין בטי לבין לוץ קשרים  מסחריים ענפים אשר לא יתכן כי לא היו ידועים לסבירסקי. כמו כן, סבר בית המשפט כי סבירסקי מיתמם ומגמד בהבנתו העסקית, כך שאין ליתן אמון בטענתו לפיה לא בדק את מסמכי הבנק עליהם חתם. בית המשפט הוסיף, כי ברי שבטי אשתו, אשת עסקים מנוסה ודוברת עברית, יכולה היתה לסייע לו, וכי עדותה בדבר נוכחותה בבנק בעת החתימה היתה זרועה סתירות. מנגד מצא בית המשפט כמהימנה ועקבית את גירסת הבנק ולוי, לפיה סבירסקי חתם על מסמכי השעבוד לאחר שהוסברו לו כנדרש, היה מודע לקיומו של השעבוד ואף הודע לו על ידי הבנק מראש ובכתב על הכוונה לממשו. בית המשפט קבע, איפוא, כי סבירסקי לא הרים את הנטל המוטל עליו, דחה את התביעה וחייב את סבירסקי בהוצאותיה.  

7. ערעור שהגיש סבירסקי על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 17.9.03. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, וכן קבע כי כאשר מדובר בתביעה שטענותיה מצריכות רמה ראייתית מיוחדת, כבענייננו, הרי משלא זומן לוץ לעדות, היתה התביעה נעדרת סיכוי מלכתחילה.

8. אין חולק כי רק בשנת 2007, שמונה שנים לאחר מתן פסק הדין כנגד לוץ וכשש עשרה שנים לאחר האירועים נשוא התביעה, פתח סבירסקי תיק הוצאה לפועל כנגד לוץ לביצוע פסק הדין נגדו. בשלב זה נמסרה ללוץ אזהרה בגין פתיחת התיק, וסמוך לאחר מכן הגיש בקשה לביטולו של פסק הדין, בטענה כי דבר קיומו של ההליך כלל לא היה ידוע לו וכי סבירסקי ובטי העלימוהו ממנו במתכוון, על מנת שלא יטרפד את התביעה נגד הבנק. לדבריו, קודם להגשת התביעה ביקשו ממנו להגיש תצהיר כוזב שיתמוך בה, אך הוא סירב.

ביום 5.8.07 ביטל בית המשפט את פסק הדין. בהחלטתו ציין בית המשפט (כב' הרשמת ע. אייזדורפר) כי בשאלת המסירה עדיפה גירסתו של לוץ על פני גירסתה של בטי, אשר נמצאה בלתי מהימנה גם בעניין זה. 

9. לאחר שבוטל פסק הדין, הגיש לוץ כתב הגנה ובו הכחיש את כל טענות סבירסקי בכתב התביעה והציג את גרסתו שלו לאירועים. על פי גירסה זו, בעודו בחור צעיר וחסר ניסיון, התיידד עם בטי וסבירסקי בעקבות עבודתו בבית ההארחה. לדבריו, בטי היתה שקועה אז בחובות גדולים, ובשל האמון והידידות שחש כלפיה, הסכים לבקשתה כי יסייע לה. במסגרת זו, חתם לדבריו על ערבויות להלוואות שנטלה, ובהן הלוואות בשוק האפור, אותן נדרש לאחר מכן לפרוע. כמו כן, הסכים לפתוח חשבון בנק על שמו ולהעמידו לרשותה של בטי, שחשבונה שלה בבנק הוגבל. בנוסף, הסכים לשעבד לחשבון זה את תכניות החסכון שלו. לדבריו, בטי משכה שיקים וכספים מחשבונו ויצרה בו יתרת חובה גדולה. לטענתו, הבטיחה לו כל העת כי חובה יכוסה בכספים שיש לבעלה בחו"ל. לוץ טוען, כי העברת סך של 130,000 דולר לידיו נעשתה על ידי בני הזוג כדי לסיע בפרעון חובה של בטי וכדי לעקוף את האיסור שחל אותה עת על העברת כספים מחו"ל. הוא מדגיש כי את הסכום הפקיד בחשבון בנק בארה"ב, וכנגדו הועמדה ערבות בנקאית לטובת אותו חשבון בו ניהלה בטי את פעילותה (והיה רשום על שם לוץ). לוץ טוען, כי סבירסקי ידע היטב כי גם תכניות החסכון של לוץ משועבדות להבטחת חשבון זה, וכי הוא לא היה אמור להשיב לסבירסקי את הסך של 130,000 דולר שכן לא היה מדובר כלל בהלוואה שניתנה לו. בהתאם, הגיש לוץ נגד בטי הודעת צד ג'.

10. בטי הגישה כתב הגנה להודעת צד ג', בו הכחישה את טענות לוץ. היא הכחישה כי בתקופה בה מדובר היתה נתונה בחובות וטענה כי מצבה היה טוב. היא הכחישה כי לוץ ערב להלוואות שקיבלה וכי עשתה שימוש בחשבונו של לוץ לענייניה שלה וכן הכחישה כי הכספים שמסר סבירסקי ללוץ בארה"ב יועדו לסייע לה בפרעון חובותיה. בטי טענה, כי לוץ סיבך אותה בעסקאות ובחובות וניצל לרעה את האמון שנתנו בו היא ובעלה.  

11. כל אחד מהצדדים הגיש להוכחת טענותיו את תצהירו שלו בלבד. בטי הגישה גם תצהיר של בתה, לגבי כספים שלכאורה נטל ממנה לוץ ולא החזיר. לאחר שניסיונות לסיים את הסכסוך בפשרה לא הועילו, הגישו הצדדים סיכומים בכתב. נותר איפוא להכריע בתביעה.

טענות הצדדים

12. בסיכומיו חוזר סבירסקי על גרסתו הראשונה על פי כתב התביעה, לרבות הטענה כי אנשי הבנק יחד עם לוץ החתימו אותו בערמה על מסמכי השעבוד של תכניות החסכון והונו אותו. הוא שב ומתאר את מתן ה"הלוואה" ללוץ בחו"ל ואת האופן בו בתחילת שנת 1993 התגלה לו לראשונה כי תכניות החסכון מומשו לטובת חשבונו של לוץ בבנק, בהתאם למסמכי השעבוד שנחתמו על ידו. סבירסקי הוסיף כי בתחילה לא התכחש לוץ לחובו ואף מסר שיק פתוח מבנק אמריקאי לפרעונו, אלא שהשיק חזר. סבירסקי טוען, כי משאין חולק כי לוץ קיבל לידיו את הסך של 130,000 דולר, ואין חולק כי מעולם לא החזירו, הרי שיש לקבל את התביעה ולחייבו בתשלום הסכום. סבירסקי מדגיש, כי לוץ אדם ערמומי אשר כבר הורשע בפלילים בעבירות מרמה ואף ריצה מאסר בפועל בגינן, וכי אין לתת כל אמון בעדותו. סבירסקי מדגיש, כי יש לבחון את תביעתו שלו כנגד לוץ בהתעלם מהודעת צד ג' כנגד בטי אשתו.        

13. לוץ טוען בסיכומיו כי דין התביעה להידחות על הסף בשל מעשה בית דין, זאת לאור  קביעות בית המשפט בפסק הדין כנגד הבנק ולוי, בהן נדחתה גירסת התובע כבלתי מהימנה, ובפרט נדחתה טענתו כי לא היה מודע לחתימתו על מסמכי שעבוד תכניות החסכון שהעביר אליו לוץ ולא היה מודע לקשריהם העסקיים של בטי אשתו ולוץ. עוד טוען לוץ, כי דין התביעה נגדו להידחות על הסף מחמת שיהוי כבד בהגשתה ופגיעה של ממש שפגע שיהוי זה ביכולתו להתגונן. לבסוף, טוען הוא כי דין התביעה להידחות לגופה. לעניין זה טוען לוץ לקיומן של סתירות רבות בעדותו של סבירסקי כשלעצמה וכן בינה לבין עדותה של בטי, וטוען כי אין לתת אמון בגירסה זו ויש להעדיף עליה את גירסתו שלו, לפיה הכספים יועדו לכיסוי חובותיה של בטי ולא לכיסו של לוץ. לוץ מפנה לכך שבחקירתו הנגדית אישר סבירסקי כי לוץ מעולם לא התחייב להחזיר לו את הסכום של 130,000 דולר שקיבל בארה"ב, ובכך למעשה שמט את הבסיס תחת טענת ההלוואה ועילת התביעה.

14. בטי מכחישה את טענות לוץ, תוך שהיא חוזרת בסיכומיה על טענותיו של סבירסקי כמעט כלשונן, וטוענת כי אין לתת אמון בגירסתו של לוץ, שלדבריה היא זרועה סתירות ושינויי גירסה. בטי שבה ומכחישה את טענות לוץ לפיהן היתה זו היא שיצרה יתרת חובה בחשבונו בבנק וכי הכספים שנמסרו ללוץ בארה"ב יועדו לכסות את חובותיה שלה.   

דיון והכרעה